עדות: נ'

בבית שבו גדלתי הגוף שלי מעולם לא היה שייך לי. הוא היה גוף הפקר שמותר לעשות בו הכל כדי לשלוט ולמחוק את מי שיכולתי אולי להיות, וליצור בו משהו מפוצל, שבור ושימושי.
 

כשפוגעים בילדה מגיל אפס היא לא יודעת מי היא. היא פשוט לומדת להיות מי שצריכים שהיא תהיה ומה שצריכים ממנה. למדתי להשאיר את הגוף מאחור, לציית לחוקים שאין בהם היגיון או משהו צפוי, ולהמשיך לנשום בזמן שהאנשים שהיו אמורים להגן עליי היו אלו שפירקו אותי.
 

הניתוק הזה לא היה תקלה. הוא נוצר בכוונה והיה הדרך היחידה שלי להישאר בחיים. הוא היה המקלט היחיד שלי מול הריחות, הכאב והתחושות הקשות שליוו את הפגיעה ומול אנשים שהימרו ביניהם על הגוף שלי.

לא ידעתי מה אני אוהבת או רוצה, כי אף פעם לא היו לי אפשרויות אמיתיות לבחור, רק בין אפשרויות כואבות שנועדו לגרום לי לחשוב שאני בוחרת ואשמה, אבל אף ילדה לא הייתה בוחרת בהן אם הייתה לה ברירה. ‍

‍היום אני בחוץ. הכלא הזה נגמר, אבל המלחמה האמיתית רק התחילה. אני מבינה עכשיו שהשתיקה שלי במשך כל השנים האלו הייתה הדבר האחרון ששמר על מי שפגע בי. הם דאגו לזה.
 

לצאת לחופשי זה לא רק לצאת מהדלת. זה ללמוד איך להיות בן אדם, והפעם לא בתנאים של התעללות. 

אף אחד לא מחזיק בי יותר. יצאתי משם, אבל זה עדיין בתוכי. בסיוטי לילה, בתחושות פיזיות ביום, בפחד לאכול, לשתות, לגעת, לזהם.
 

בטיפול, לאט ובכאב כמעט בלתי אפשרי, אני מנסה להתחבר לגוף הזה שהיה זר לי כל כך הרבה שנים. לגוף שלימדו אותו שהוא יכול רק לספק צרכים של אחרים. שפוגעים בו כי הוא מגעיל ואשם ולא ראוי למשהו אחר. 

אני אוספת רסיס ועוד רסיס של זיכרון של כאב, של מי שאני באמת. מנסה ללמוד איך לגעת בכאב בלי להתפרק. ללמוד להכיר את עצמי בגיל מבוגר בפעם הראשונה. מנסה להבין מה אני חושבת, רוצה או אוהבת. 

הניצחון הכי גדול שלי הוא לא זה ששרדתי. הניצחון הוא שבכל בוקר אני בוחרת בחיים מחדש.

הניצחון הוא שעל אף כל מה שהם תיכננו עבורי אני אישה, אני רעיה ואני אמא. שאני לוקחת את הבעלות על הסיפור שלי ומדליקה אור חזק במקומות שבהם ניסו לכבות לי את הנשמה.
 

הניצחון הוא שאני צועדת בדרך הקשה והמורכבת שלי אל עבר חיים שלא חלמתי שיכולים להיות שייכים לי.

 

קישור למקור: https://www.shomrim.news/hebrew/ritual-abuses-investigation