עדות: ניצה עוז
ניצה עוז מעידה על חוויותיה כילדה שנפגעה בפגיעות טקסיות במגזר החילוני. היא מתארת את ההתעללות המינית, האלימות וההתמודדות עם פחדים לאורך השנים. רק בגיל מאוחר התחילה להיזכר בפרטי הטראומה, כולל פגיעות שביצע אביה. בעבודה עם מטפלים, היא עברה תהליך ריפוי ממושך, תוך שהיא מתמודדת עם זיכרונות קשים והפרעת זהות דיסוציאטיבית. כיום היא פועלת להעלאת המודעות לפגיעות טקסיות ומעורבת בהפקת סרט בנושא
שמי ניצה עוז (קדם). נולדתי ב־1960, ואני אם לבת יחידה מאומצת. גדלתי ברמת השרון בשכונת "נווה־מגן", שכונה של אנשי צבא קבע. אני הצעירה מבין שלושה ילדים. כיום אני חיה בארצות הברית.
אבי נולד באזור הגבול שבין רומניה והונגריה למשפחה דתית מיוחסת, עם רבנים גדולים. הוא עלה לארץ בגיל 16 לפני קום המדינה והתגורר בקיבוץ, ומאוחר יותר התגייס לצבא והגיע לדרגת סגן-אלוף בחיל גבעתי. אימי נולדה בארץ להורים שהגיעו בעלייה השנייה.
זיכרונות הילדות שלי כמעט ואינם קיימים. הכול נמחק, פרט לכמה אירועים בודדים.
בגיל עשר נפלתי ושברתי את היד. בעקבות זאת אושפזתי פעמיים בבית החולים תל השומר למשך שבוע בכל פעם. אני זוכרת שנורא אהבתי להיות בבית החולים, אלה היו השבועיים המאושרים ביותר בילדותי. רק שנים אחר כך הבנתי כמה מוזר היה הדבר.
בבית הספר היסודי כמעט ולא למדתי, אך איכשהו הסתדרתי. בתיכון כבר לא הצלחתי להתמודד בלי למידה בבית, ובשליש הראשון של כיתה ט׳ קיבלתי שבעה ציונים שליליים. באותו רגע הבנתי שאני חייבת להתחיל ללמוד. סיימתי את התיכון עם אות הצטיינות ועם תעודה מלאה רק בציונים טוב מאוד או מעולה. לאחר מכן התגייסתי לצבא, הוצבתי בחיל המודיעין, ובשחרורי קיבלתי תעודת הצטיינות נוספת.
אחרי הצבא התחלתי לשים לב שמשהו שונה אצלי. גיליתי שרוב האנשים לא חושבים ששהייה בבית חולים היא חוויה נפלאה כל כך. גיליתי גם שרוב האנשים חווים רגשות, ואילו אני לא הרגשתי דבר, לא טוב ולא רע. הייתי מנותקת לחלוטין. לא הכרתי כלל את התחושה של רצון אישי; הפעם הראשונה שרציתי משהו עבור עצמי הייתה בערך בגיל שמונה-עשרה, כשרציתי ללכת לקנות תבלין מסוים בעיר העתיקה בירושלים. זו הייתה תחושה חדשה ומוזרה עבורי. גם לבקש עזרה היה לי קשה מאוד; רק בגיל שלושים ביקשתי עזרה בפעם הראשונה, וגם אז רק כי הרגשתי שלא הייתה לי ברירה.
כל חיי היה לי קשה ליצור חברויות, מצב שנמשך עד היום. בשנות העשרים המוקדמות חייתי דיכאון שלא טופל. היו ימים שבהם אפילו להזיז אצבע אחת הרגיש כמו מאמץ בלתי אפשרי. הרגשתי שאינני ראויה לאהבה, ולכן הייתי בוחרת לצאת עם אנשים שהיו זקוקים לתמיכה, מתוך מחשבה שאולי כך אצדיק את הקיום שלי. גם מבחינה מינית לא הרגשתי תשוקה, ופעילות מינית עם גברים הייתה עבורי תמיד כואבת ולא נעימה, אבל לא ידעתי שמותר לי לסרב.
בגיל עשרים ושלוש הותקפתי באלימות בעת פריצה לביתי. האירוע הזה עורר בי זיכרונות ראשונים של פגיעה מינית מילדותי. פניתי למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב, וקיבלתי שם תמיכה רבה. באותה תקופה הייתי בטיפול נפשי עם מטפלת מעולה, אבל נושא הפגיעה בילדות לא עלה. רק כשפגשתי את מירי סגר, מתנדבת במרכז, התחלתי להיזכר. בפגישה איתה עלה הזיכרון הראשון מהפגיעה המינית שעברתי כילדה:
נזכרתי שאבי לקח אותי לתחנה המרכזית בתל אביב, ומישהו שילם לו כסף כדי להתעלל בי מינית. ה"לקוח" סובב לי את הזרוע מאחורי הגב איים עליי וקרא לי "זונה קטנה". כשקראתי לאבי לעזרה, האיש אמר שלא משנה כמה אצעק אבא שלי לא יבוא, כי הכסף חשוב לו יותר. כשנזכרתי זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שעברתי חוויות קשות מאוד בילדותי.
אחרי אותו זיכרון ראשון, התחברתי לפחד ישן מגברים, ובמשך תקופה ארוכה הסתובבתי עם מכשיר הגנה עצמית. מירי תמכה בי מאוד בתקופה ההיא, וכתוצאה מכך החלטתי להתנדב בעצמי במרכז הסיוע בתל אביב, ובהמשך גם קיבלתי משרה חלקית בתנועה פמיניסטית. בתקופה ההיא גם החלטתי להפסיק לנסות לרצות את משפחתי, ויצאתי מהארון כלסבית. עשיתי זאת מתוך הבנה שאינני חייבת יותר לנסות להיות עם גברים רק כי המשפחה מצפה זאת ממני.
במקביל למדתי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עם התמחות בתיאטרון חברתי. עבדתי עם אוכלוסיות מיוחדות, והרגשתי צורך להיות מטפלת כדי לעזור לאנשים בצורה מעמיקה יותר. רציתי ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית, אך בארץ נדרשתי להשלמות של שלוש שנים. התברר לי שבארצות הברית אוכל להתקבל ישירות לתואר שני, וכך נסעתי לשנתיים ללמוד בסמית קולג׳, שבו הייתה תכנית מעולה בעבודה סוציאלית קלינית.
בשנה השנייה ללימודים, במהלך עבודה מעשית בבוסטון, מצאתי אוסף מאמרים על טיפול בפיצול-אישיות, כיום הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID). זיהיתי את עצמי בתיאורים והצטרפתי לקבוצת תמיכה לנשים עם DID. בהתחלה המטפלת שלי התקשתה להאמין לי, אך לאחר התייעצות החלה לתמוך בי.
לאחר הלימודים החלטתי להישאר בארצות הברית, אולי כי המרחק הגן עליי ואפשר לי להמשיך להתמודד עם הטראומה בצורה עמוקה יותר. מצאתי מטפלת שהתמחתה בעבודה עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID), ונכנסתי לתהליך ממושך של התמודדות והיזכרות, תוך כדי עבודה בקליניקה לילדים ומשפחות. במסגרת עבודתי למדתי לטפל בילדים באמצעות משחק ובמבוגרים דרך היפנוזה.
עם המטפלת החדשה התחלתי להכיר את המערכת הפנימית שלי, אותה מערכת זהויות מפוצלת שנוצרה בי עקב הטראומות שעברתי בילדותי. בהתחלה חשבתי שיהיה טוב להיפטר מכל החלקים שבתוכי, אבל עם הזמן הבנתי כמה הם בעצם הגיבורים שהגנו עליי, וכמה סבל הם ספגו במקומי כדי שאני אוכל להמשיך לשרוד. התחלנו תהליך ארוך, שנמשך כעשר שנים, שבו עברנו זהות אחר זהות, ואפשרנו לכל אחת לספר את הסיפור שלה.
בתהליך הזה החלו לעלות זיכרונות ברורים ומפורטים של ההתעללות הטקסית שחוויתי כילדה באזור המרכז. נזכרתי בבהירות הולכת וגדלה בטקסים אלימים שבהם השתתפתי בניגוד לרצוני. באחד הזיכרונות הקשים ביותר שעלו בי, ראיתי כיצד קשרו אותי ואת הילדים האחרים לעצים, ואז הביאו ילד נוסף שלא הכרנו—כנראה ילד ערבי, שאולי אפילו לא הבין עברית. קשרו אותו בצורה רפויה יותר, וכולנו קראנו לו לא לנסות לברוח כי ידענו מה יקרה. אבל הוא ניסה לברוח, נתפס מיד, והמבוגרים בכת הכריחו אותנו לצפות בהם כשהם מכים ובועטים בו ללא רחמים, עד שהפסיק לזוז. הם אמרו שזה מה שקורה למי ששובר את החוקים.
האלימות לא הייתה מופנית רק כלפי בני אדם; הכריחו אותנו לצפות גם בהתעללות קשה בבעלי חיים. הם אהבו במיוחד להעמיד אותנו, הילדים, בפני בחירות בלתי אפשריות, מצבים שבהם כל החלטה הייתה רעה ואכזרית. פעם הביאו לי ארנבת חמודה, נתנו לי לשחק איתה, ואז דרשו ממני לחתוך לה את האוזן. אמרו לי שאם אסרב, הם יהרגו אותה. אחרי שהם מימשו את ההבטחה שלהם בארנבת הבאה בלית ברירה הסכמתי, אבל לאחר מכן הם טענו שאני בעצם נהנית מזה, ושאני בדיוק כמוהם. תחושת האשמה והבלבול הייתה בלתי נסבלת לילדה שכל כך אהבה חיות והרגישה בטוחה איתן יותר מאשר עם אנשים.
בטקסים אחרים הייתה נוכחות רבה של דם. נזכרתי בטקס שבו הקריבו תינוקת, וגם בטקס שבו הכריחו אותי לשתות דם. באירוע נוסף ביצעו בי הפלה ללא הרדמה. אחד הזיכרונות הטראומטיים ביותר היה כשהתעללו בי וחנקו אותי כמעט עד מוות, והרגליים שלי החלו לפרכס באופן בלתי נשלט. בהתחלה לא יכולתי לזכור מי עשה לי את זה; רק לאחר שיחת תמיכה עם מתנדב בקו עזרה בטלפון, כשהוא שאל אותי מה הדבר הכי גרוע שאני יכולה להעלות בדעתי שאני לא רוצה לזכור, הבנתי באותו רגע שאבי הוא זה שחנק אותי.
בזיכרונות אחרים ראיתי בבירור כיצד האנשים בכת נהנו בצורה סדיסטית לראות אותנו, הילדים, במצוקה ובפחד. הם עשו מניפולציות קשות כדי לטשטש את הגבול בין טוב לרע, כאב והנאה. למדנו לא לבכות, לא להקיא, לא לסרב לעולם, וכמובן לא לספר לאיש – כי "ממילא אף אחד לא יאמין לנו". גם "תכנתו" אותנו ליהנות ממין רק אם הוא מהול בכאב או השפלה, כך שמיניות תמיד הייתה עבורי נושא מורכב. רק אחרי שנים של טיפול הצלחתי להנות ממיניות, וגם אז נותרתי מוגבלת בשל הצורה שבה היא הוצגה בכת.
לאט-לאט הבנתי מתוך הזיכרונות שזו הייתה קבוצת עובדי שטן, למרות שהיה לי קשה להוציא את המילה הזאת מהפה, והיא עוררה בי פחד רב. כמו כן גיליתי שהתבצע בי תכנות נפשי שלא הייתי מודעת לו.
אחת הדוגמאות המוחשיות לתכנות הזה התרחשה כשהייתי בדרך למפגש תמיכה עם נפגעים אחרים של פגיעה טקסית, נסיעה מוכרת של שעתיים בין בוסטון לנורת' המפטון. פתאום הופיעו בראשי מחשבות לא מובנות, כמו "איזה כיף יהיה לפתוח את דלת המכונית, בזמן נסיעה ולזנק החוצה", או לטפס על גג מלון ולקפוץ למטה. מחשבות אלה הופיעו דווקא כשנסעתי לפגישה ראשונה עם ניצולים אחרים של פגיעה טקסית. רק מאוחר יותר הבנתי שאלו מחשבות שהושתלו בי במסגרת התכנות הנפשי שעברתי, כחלק מהמאמץ של הכת להבטיח שלעולם לא אספר.
לאורך השנים נעזרתי בכלים שונים כדי להיזכר ולעבד את הזיכרונות. מלבד תרפיה בדיבור השתמשתי בפסיכודרמה, ריפוי באמצעות אמנות, תרפיה גופנית, ריפוי רוחני, עבודה עם תנועות עיניים ועוד. שנים ארוכות נעזרתי בקווי תמיכה טלפוניים, אך כיום הקשר הרוחני עם השכינה והקשה על נקודות לחיצה מהרפואה הסינית ממלא את הצורך הזה.
בנוסף יש לי קבוצת תמיכה קרובה של ניצולים אחרים של פגיעה טקסית שמודעת למערכת הפנימית שלי ולכל מה שעברתי. במקביל לתהליך ההחלמה האישי שלי, החלטתי שאני רוצה לשבור את השתיקה סביב הפגיעות הטקסיות, וכך התחלתי לכתוב תסריטים למותחנים פסיכולוגיים העוסקים בדיוק בנושאים אלה – התעללות טקסית ושליטה מוחית ("מיינד קונטרול").
במשך יותר מעשרים שנה כתבתי תסריטים שזכו בפרסים, ולבסוף מצאתי מפיק שהבין את הנושא והציע שנלך על הפקה עצמאית. כיום יש לנו תוכנית הפקה מפורטת ומסודרת לסרט עלילתי, ואני רואה בעבודה הזו את "עבודת תיקון העולם שלי" – שבירת השתיקה ויציאה מהארון כנפגעת פגיעה טקסית, בתקווה להעלות את המודעות הציבורית לנושא החשוב והמודחק הזה.