למה שתקת?

*נכתב בפייסבוק על ידי נפגעת פגיעה טקסית המזדהה בשם "לא יודעת מי אני". הפוסט מתפרסם כאן בהסכמתה

"למה שתקת עד עכשיו?"

זו שאלה שנפגעות רבות שומעות – לפעמים אפילו מבלי שיישאלו אותה במילים.

שאלה שיכולה להגיע מחוסר הבנה, או מהקושי של הסביבה להכיל.

אבל כשילדה עוברת פגיעה מינית קשה – במיוחד כשהיא מתמשכת, סדיסטית, או מבוצעת ע"י אדם קרוב – השתיקה שלה היא לא סתירה למה שקרה. היא עדות לעומק הזוועה.

אז הנה – עבור כל מי ששואל, ותוהה, ומתקשה להבין:

למה נפגעת שותקת במשך שנים? למה היא לא סיפרה? לא צעקה? לא התלוננה?

התשובה היא:

היא לא שתקה כי היא רצתה לשתוק, או כי היה לה קל לשתוק.

היא שתקה כי היא נלחמה לשרוד.

והנה חלק מהסיבות שיכולות להיות:

# פחד מוחלט:

מהפוגע, מהאיומים, מהנקמה, ממה שיגידו עליה, ממה שיעשו לה אם תספר.

# בלבול עמוק:

כשהפוגע "אוהב", משקר, מחייך, מציג את הפגיעה כ"משחק" או "קרבה" – הילדה לא מבינה שזה אסור. לפעמים זה קורה עוד לפני שיש לה שפה להבין בכלל מה נעשה לה.

# בושה ואשמה:

היא מרגישה שהיא אשמה. שהיא גרמה לזה. שהיא "רעה", "מלוכלכת", "לא בסדר".

# אין לה מילים:

ילדה לא יודעת להסביר פגיעה מינית – בטח אם היא מעולם לא שמעה את המילים. אין לה איך לספר את מה שהיא לא מבינה.

# אף אחד לא ראה. אף אחד לא הקשיב.

אולי היא ניסתה לרמוז – והכחישו. אולי סיפרה פעם אחת – והאשימו אותה. אולי היא פשוט ידעה שאף אחד לא יאמין.

# כי היא פחדה שלא יאמינו לה – והפחד הזה לא דמיוני.

יש נפגעות שפשוט מאוימות במפורש: "אם תספרי, יחשבו שאת משוגעת", "ישימו אותך בבית חולים לחולי נפש", "זה סיפור שאף אחד לא יאמין לו – את זו שתשלמי את המחיר."

וכשמדובר בפגיעה קשה, ביזארית, לא נתפסת – הילדה עצמה לפעמים מרגישה שהסיפור שלה באמת נשמע לא אמיתי. אז היא שותקת – כדי לא לאבד את השפיות לגמרי.

# כי אם תספר – הבית יתפרק:

במקרים רבים הפוגע הוא אבא, אמא, אח, דוד, שכן. היא לוקחת על עצמה את הסוד כדי "להציל" את המשפחה. כדי לא להיות זו ש"מרסקת" את כל מה שיש.

# כי הנפש שלה הדחיקה:

כדי לשרוד – הנפש יכולה להדחיק זיכרונות טראומטיים. זה קורה יותר ממה שחושבים. לעיתים הפגיעה צפה רק בבגרות – בגלל טריגר, טיפול, או אירוע דומה.

# היא פשוט לא הייתה מסוגלת. עד עכשיו.

השתיקה הייתה החמצן היחיד שלה. רק כשהיא מרגישה בטוחה – היא מתחילה לדבר. רק כשהיא חזקה מספיק – היא מרשה לעצמה לדעת ואז גם לספר.

אבל לפעמים – לא מדובר רק בשתיקה.

לפעמים הפגיעה לא רק שברה – היא פיצלה.

כי כשפגיעה היא קיצונית, אכזרית, סדיסטית – הנפש של הילדה עושה את הבלתי-יאמן:

היא מתפצלת.

הנפש יוצרת חלקים נפרדים – זהויות אחרות שיספגו את הכאב.

זוהי הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID) – תגובה קיצונית של מערכת ההגנה הנפשית כדי לשרוד טראומה שאי אפשר לשרוד בדרך אחרת.

ובמצב כזה – היא לא שתקה. היא פשוט לא הייתה שם.

היו שם ילדות אחרות, ששרדו בשבילה.

היא לא ידעה. לא זכרה. לא קלטה.

ולפעמים, רק אחרי שנים – דרך טיפול, פלשבקים, התחלפויות, וטריגרים – הזהויות מתחילים לדבר. מתחילים לחשוף את האמת. לאט לאט ככל שהם מרגישים בטוחים. ככל שיהיה מי שמקשיב באמת. ככל שיש להם אמון במטפלים.

אז כשאתם שואלים "למה רק עכשיו?" –

תדעו שאם היא מדברת אחרי שנים של שתיקה – זו לא הוכחה שהיא משקרת. זו הוכחה שהיא מתחילה להחלים. או לצעוד לכיוון של החלמה.

וההתפצלות?

היא לא חולשה. היא נס.

נס ההישרדות של ילדה שלא הייתה אמורה לשרוד ובכל זאת, שרדה.

אם הגעת עד לפה – תודה.

ולהבא,

אל תשאלו "למה שתקת" – תשאלו עם קצת הבנה והרבה חמלה:

"מה עבר עלייך שהיית צריכה לשתוק כל כך הרבה זמן?"