עדות: נעמה, שם בדוי
נעמה (שם בדוי), בחרה לשתף בעדותה בפוסט שפרסמה חברתה, סיוון פלאי, בעמוד הפייסבוק שלה.
הפוסט מתפרסם כאן באישורה של נעמה.
תמונת אילוסטרציה
אני רואה בתקופה האחרונה יותר ויותר עדויות על פגיעות טקסיות, עדויות שמטלטלות אותי כי הן פותחות את הפצעים שלי.
גם אני עברתי את זה.
לא פגיעה חד־פעמית. לא אירוע טראומטי.
אלא שנים. שיטה.
שנים של גוף שנלקח ממני שוב ושוב, על ידי מי שהיה אמור להגן עליי.
זה התחיל כשהייתי תינוקת. זה המשיך לתוך הילדות, הנעורים — בלי רגע של שקט.
זו הייתה מערכת שלמה — רגשית, מינית, פיזית, נפשית.
היו ימים שלמים בלי אוכל. חוקים הזויים שהוטלו עליי. משימות שלעולם ילד לא אמור לקבל.
הגוף שלי עוד מתוכנת להגיב לדברים שלא אמורים לעורר דבר.
ריחות, צבעים, טון דיבור, הכל מתעורר בי מחדש.
לא הכרתי משהו אחר.
אני לא מתפקדת כמו שהייתי רוצה.
יש ימים שאני לא מסוגלת לקום.
לילות של חוויה מחודשת.
רוב הימים העולם מרגיש כמו מלכודת. אני נמנעת שוב ושוב. אני שוכחת דברים, מתנתקת, שורדת בקושי.
אבל בתוך כל זה — יש גם חיים.
כנגד כל הסיכויים, זכיתי לבן זוג. לילדים. לחלקים בתוכי ששרדו.
אני עדיין שורדת, לא תמיד זוכרת שאני כבר לא שם.
יש בי קצה של תקווה, בעיקר כשאני רואה עוד ועוד נשים שמתחילות לדבר.
פניתי למשטרה.
זה היה צעד קשה, חשוף, כמעט בלתי אפשרי — אבל עשיתי אותו.
התיק נסגר. “חוסר ראיות”.
והכאב שהגיע אחרי הסגירה היה מצמית.
כי שוב, אחרי שכבר העזתי לדבר, קיבלתי מסר שהשתיקה הייתה אולי קלה יותר.
הוזמנתי לפגישה בפרקליטות.
הם ניסו להיות רגישים. הקשיבו. האמינו לי. ועדיין, התיק נסגר.
הרגשתי שוב לבד. שוב בעולם שלא מצליח להחזיק את מה שעברתי.
אני כותבת למרות שאני עדיין חוששת להיחשף, כדי לא לשתוק עוד.
כי שתיקה היא בדיוק הכלי שהפוגעים השתמשו בו.
כל כך הרבה איומים עטפו את השתיקה הזו.
כל כך הרבה פחד.
אבל אני כותבת — כי אולי מישהי תקרא את זה ותפסיק להרגיש משוגעת.
אולי מישהו יבין למה הוא שורד כמו שהוא שורד.
אולי שתיקה אחת תיסדק.
אני לא כועסת.
אני מפחדת.
וזה מאוד מאוד כואב.
אבל אני כבר לא שם.
ואני רוצה, לאט לאט, ללמוד מה הוא חופש.