פגיעות טקסיות בישראל

המושג "פגיעה טקסית" מתייחס להתעללות מאורגנת הכוללת מרכיבים פיזיים, רגשיים, מיניים, פסיכולוגיים ורוחניים, באופן חוזר ונשנה ובעל אופי טקסי, לרוב בשירות אידיאולוגיה או מערכת אמונות של קבוצת פוגעים. למרות שתופעה זו נחשבה בעבר כ"קונספירציה חסרת בסיס", מאות עדויות שצפות על פני השטח בשנים האחרונות מעידות כי מדובר בתופעה משמעותית, המתרחשת בכל רחבי העולם.

חלק מן הפרקטיקות שבהן משתמשים הפוגעים במקרים אלו הן התעללות פיזית, מינית ופסיכולוגית מתמשכת וקיצונית, התעללות בבעלי חיים, אונס קבוצתי במהלך טקסים מרובי משתתפים, אלימות קשה עד כדי רצח כחלק מטקסי הקרבת קורבנות, השפלה קיצונית, הטלת אימה, שימוש בחומרים משני תודעה ועוד.

ברבות מן העדויות מצויין שימוש בשיטות שנועדו "לאלף" את הנפגעים למטרות שונות, באמצעות פרקטיקות "שליטה מוחית" ("Mind Control") אשר נחקרו בניסויים מפורסמים כגון "MK Ultra" של ה-CIA וניסויים אחרים, חלקם בחסות ממשלתית במדינות אירופה וארה"ב.

חלק מן הנפגעים מעידים שאולצו להשתתף בעצמם בניסויים כאלה.

שימוש בפרקטיקות אלו וקשות מהן על ילדים, פעמים רבות עלול לאלץ את תודעת הקורבן לפתח "הפרעת זהות דיסוציאטיבית" (DID) - מנגנון הגנה נפשי אשר תחת טראומה קיצונית מייצר פיצול זהות, ובכך מאפשר ל'זהות הראשית' להדחיק את הזיכרונות הטראומטיים ולאפשר המשך תפקוד נורמטיבי, עד להשבת הזיכרונות, לעיתים שנים רבות מאוחר יותר, אם בכלל.

​

בעולם וברחבי הרשת ניתן למצוא אזכורים לנושא גם תחת ראשי התיבות :

RA (Ritual Abuse) SRA (Satanic Ritual Abuse) RAM COA (Ritual Abuse, Mind Control, Organized Abuse)

בשנים האחרונות הולכות ונאספות ראיות ועדויות לכך שפגיעות דומות מתרחשות גם בישראל. תחקיר "הסוד האפל בירושלים" שפורסם בתוכנית המקור ב-2019 חשף רשת קרימינלית בעלת מאפיינים דומים בשכונות החרדיות בירושלים. בשנת 2022 פורסמה במגזין בראשית הכתבה (בשני חלקים) "ילדים של אף אחד" שבה נחשפה לראשונה עדותה של ש', שורדת התעללות טקסית מירושלים. באפריל 2025 התפרסמה כתבת המגזין "התחתית של השחור" בעיתון "ישראל היום" ובה נחשפו עדויות נוספות של נפגעות מכל רחבי הארץ וממגזרים שונים.

בעקבות הכתבה ב"ישראל היום" שעוררה הד ציבורי נרחב בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, התקיים ביוני 2025 דיון בועדה לקידום מעמד האישה בכנסת בנושא פגיעות טקסיות בישראל, ביזמה של ח"כ נעמה לזימי בשיתוף ח"כ פנינה טמנו שטה, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, בנושא פגיעות טקסיות בישראל. בדיון השתתפו לראשונה 5 נפגעות פגיעה טקסית אשר סיפרו בפנים גלויות ובגוף ראשון אודות הפגיעה שעברו והשלכותיה. כמו כן, העיד פרופ' דני ברום, פסיכולוג קליני ומייסד המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה, על פניות שמגיעות גם כיום מילדים נפגעי פגיעה טקסית בירושלים, המעידות על כך שהפגיעות נמשכות.

בעקבות הדיון בכנסת, פורסמו כתבות אודות הנושא בכלי התקשורת הגדולים בישראל

לצוות האתר ידוע על עשרות נפגעים ונפגעות ממקור ראשון, ועל עוד מאות נפגעים ממקור שני. כמו כן הגיעו פניות ממטפלות שסיפרו ששמעו על סיפורים כאלה ממטופליהן.

עדויות על פגיעות טקסיות בישראל מגיעות מכל חלקי הארץ ומכל המגזרים : החילוני הדתי והחרדי, ומדווח על פוגעים מכל המגזרים. בפגיעות נפגעים ילדים וילדות ומשתתפים פוגעים משני המינים: גברים ונשים. מכלל עדויות הנפגעים בישראל עולה כי מדובר בפעילות קבוצתית בה משתתפים מספר פוגעים ולעיתים מספר ילדים. כל השורדים מדווחים על שימוש באלימות פיזית, רגשית, ומינית, בין היתר במטרה ליצור דיסוציאציה ולבסס שליטה על תודעת הקורבן.

ישנם נפגעים המספרים שאולצו להשתתף בניסויים מדעיים בבני אדם שמטרתם חקירת שליטה מנטלית ופיזיולוגית (הניסויים אינם חוקיים ואינם עומדים בקריטריונים של הוועדה לניסויים רפואיים. הם מתקיימים, כמו גם הטקסים שבהם נפגעים ילדים - "מתחת לרדאר")

חלק מן הנפגעים, בפרט מן המגזר הדתי והחרדי, מתארים טקסים בהם נעשה שימוש במוטיבים יהודיים כגון תפילות, הקראת פסוקים או שימוש בסמלים מן המקורות היהודיים ומתורת הקבלה. ישנן גם עדויות על שימוש בסמלים פגאניים או שטניסטיים. בחלק מן המקרים - קיים ערבוב של פרקטיקות יהודיות ופגאניות בטקסים. במקרים רבים דווח על השתתפותם של בעלי תפקידים בולטים בקהילה, כגון מורים, רבנים, רופאים, מנהיגים קהילתיים ואנשי כוחות הביטחון.

1. "הסוד האפל בירושלים" -תחקיר תכנית "המקור" אודות רשת פגיעות טקסיות בירושלים - חיים ריבלין ​(2019)

חלק 1 ​

חלק 2

2. "ילדים של אף אחד" - תחקיר מגזין "בראשית" - דניאל שרון (2022)

חלק 1 - הכתבה מסבירה מהי פגיעה טקסית וקושרת בין פגיעות שהתפרסמו בעולם לבין המתרחש בארץ.

חלק 2 - ראיון ראשון בעיתונות הישראלית עם נפגעת פגיעה טקסית.

3. "התחתית של השחור" - תחקיר מגזין "ישראל היום" - נועם ברקן (2025)

נועם ברקן מראיינת למעלה מ- 10 נפגעות פגיעה טקסית מכל רחבי הארץ (בעיקר מן המגזר הדתי והחרדי) ואנשי מקצוע מתחום הטיפול המסבירים על התופעה.

4. נפגעות תקיפה מינית בטקסי פולחן דתי נחשפות: "הייתי ילדה בחרדה" -

כתבת חדשות 13 - הדר גלעד (2025)

כתבת חדשות 13 הדר גלעד מראיינת 2 נפגעות פגיעה טקסית המדברות בפנים גלויות, ומספר אנשי מקצוע המסבירים על התופעה. הכתבה מבקשת להעלות מודעות לפגיעות טקסיות ומביעה את הדרישה מן המשטרה לחקור את התופעה.

לצוות האתר ידוע על עשרות מקרים ממקור ראשון, ומאות ממקורות משניים. לאור תת הדיווח הנפוץ במקרים של פגיעות מיניות וטראומות קיצוניות, נוסף לאופי הקבוצתי של הפגיעה, ניתן לשער שישנם לכל הפחות אלפי נפגעים מפגיעות טקסיות בישראל.

קיימות מספר סיבות שפגיעות מסוג זה לא זוכות לחשיפה רחבה בתקשורת ובשיח הציבורי:

1. מנגנון הפגיעה כולל הסתרה, השתקה והכחשה

על פי העדויות, פגיעות טקסיות מבוצעות לרוב על ידי פוגעים שמודעים לאופן שבו טראומה משפיעה על התודעה האנושית ויודעים כיצד לנצל את מנגנוני ההגנה הטבעיים של הנפש כדי למנוע מהקורבנות לספר על הפגיעות שחוו. הם עושים זאת בכמה דרכים:

• הפחדה – נפגעים רבים מדווחים כי אויימו שייפגעו בהם או במישהו יקר להם אם יספרו על הפגיעה.

• ניצול מנגנון הדיסוציאציה – הפוגעים מודעים לכך שטראומה מובילה להפעלת מנגנון הדיסוציאציה, ובמקרים קיצוניים אף ל'הפרעת זהות דיסוציאטיבית' (פיצול אישיות). במצב זה נוצר בתודעה 'חלק' חדש שבו נשמרים הזיכרונות הטראומטיים, כאשר הם מודחקים מההכרה היומיומית. לכן, מרבית הנפגעים אינם מודעים לפגיעות שחוו, בדרך כלל עד שנים רבות מאוחר יותר, כאשר הזיכרונות צפים חזרה אל התודעה בדמות 'פלאשבקים'.

• הקצנה ובלבול מכוון - מעדויות רבות עולה כי הפוגעים מקצינים את אופי הפגיעות ככל הניתן כדי ליצור סיטואציה כה מופרכת, עד שגם אם יום אחד הנפגע יספר על שעבר, עדותו תיתפס כמופרעת ולא אמינה. נוסף על כך, נעשה שימוש נרחב בחומרים משני תודעה כדי לערפל את ההכרה, מה שמוביל לבלבול רב עוד יותר ומקשה על הנפגעים להבין מה בדיוק התרחש.

• ניצול מנגנון האשמה - הפוגעים משתמשים במניפולציות רגשיות כדי לגרום לנפגעים להאמין שהם אחראים לפגיעה שחוו. פעמים רבות הם משכנעים את הקורבנות כי "שיתפו פעולה", "רצו בכך" או "נהנו מזה", ובכך יוצרים תחושת אשמה ובושה עמוקה שמונעת מהם לחשוף את שעברו. במקרים אחרים, הפוגעים גורמים לנפגעים להאמין שאם יספרו על הפגיעות, הם עצמם ייענשו או ייחשבו אשמים, מה שמגביר את תחושת חוסר האונים ומשאיר אותם שבויים במעגל השתיקה.

2. ניצול כוח והשפעה

• מעדויות רבות עולה כי חלק מהאנשים המשתתפים בפרקטיקות אלו הם בעלי עמדות מפתח בחברה – אנשי חוק, פסיכולוגים, אנשי משטרה וצבא, אנשי חינוך, בכירים במוסדות דת וכן אנשי ציבור המקורבים לגורמי שלטון. מצב זה מרתיע נפגעים רבים מלחשוף את שעברו, שכן קשה להתמודד מול רשת של אנשים בעלי כוח והשפעה כה רבים, והוא אף מקטין את הסיכוי שהעדות תיתפס כאמינה בעיני החברה.

3. התקשורת נמנעת לעסוק בזה ברצינות

• נפגעים מעטים בלבד פונים לתקשורת, בשל כל הסיבות שצוינו לעיל.

• התקשורת נמנעת מלפרסם סיפורים כאלה מחשש לתביעות דיבה או לפגיעה במוניטין.

• במקרים שבהם מתבצע סיקור של מקרה כזה או אחר, הוא מוצג לרוב כמקרה בודד, ללא הקשר רחב.

4. אנשים אינם רוצים להאמין שזה אפשרי

• המחשבה על כך שקבוצות מסוימות מבצעות זוועות כאלה היא בלתי נתפסת עבור רוב בני האדם, במיוחד כאשר מדובר בדמויות ציבוריות מוכרות.

• כמו ברמה האישית, כך גם ברמה הקולקטיבית – לכולנו יש נטייה פסיכולוגית טבעית להדחיק מידע המאיים על תחושת הביטחון שלנו בעולם.

5. העדויות מפוזרות וקשה למצוא להן ראיות חותכות

• נפגעים רבים נזכרים בפגיעות רק שנים לאחר שהתרחשו, מה שמקשה על מציאת ראיות פיזיות.

• החוויות מתרחשות לרוב בילדות, והקורבנות מתקשים להציג הוכחות משפטיות.

• מי שמצליח לחשוף מידע נתקל לרוב בהשתקה או בביטול עדותו בטענה כי מדובר ב"בעיה נפשית".

אף על פי שהיקף התופעה ושכיחותה, עדיין מוטלים בספק על ידי תקשורת המיינסטרים ומקורות מידע מוכרים, כגון ויקיפדיה -

עצם קיומן של פגיעות טקסיות בעולם הוא עובדה שהוכחה במספר רב של מקרים, שבהם הורשעו פוגעים בעבירות מסוג זה, כמו שניתן לראות ברשימת חלקית של הרשעות כאן

( הרשימה כוללת הרשעות עד שנת 1997 בלבד)

בנוסף לכך-

אלפי עדויות על פגיעות בעלות דפוסי פעולה כמעט זהים, מכל רחבי העולם – לרבות מישראל –

מעידות כי תופעה זו שכיחה הרבה יותר מכפי שהיא מוצגת במקורות המקובלים.

מדיווחיהם של שורדים בישראל ניתן להתרשם מכמה סוגים שונים של פגיעות טקסיות:

ישנן פגיעות המשמשות למטרות כלכליות, באמצעות סחר בילדים למטרות זנות והפצת חומרים מצולמים של פגיעות וטקסים לתעשיית הפורנו.

דיווחים של נפגעות אחרות מתארים טקסים דתיים יהודיים, המבוצעים לעיתים תוך שימוש בפסוקים או סימבולים הלקוחים מן המקורות היהודיים ומתורת הקבלה.

חלק מהנפגעים ציינו את המושגים "תיקון" ו"גאולה" שהוזכרו במהלך הטקסים, ומהם ניתן להניח כי הפוגעים פעלו מתוך אידיאולוגיה או מערכת אמונות דתית מסוימת.

יש הגורסים כי שורשיה של אידיאולוגיה זו נטועים בתפיסות שהנחיל משיח השקר שבתאי צבי וממשיכו יעקב פרנק במאה ה-17 (ניתן להעמיק בנושא במאמרו של אודי פרומן, בקישור זה )

עם זאת, גם בפגיעות שנעשו בשירות אידיאולוגיה כביכול דתית, דווח על סרסור בנפגעים ילדים, או בסרטונים ותמונות של ילדים נפגעים – תמורת כסף.

ייתכן כי מכירת חומרים אלה לשימוש מסחרי מאפשרת מבחינה כלכלית את המשך הפעילות של אותן קבוצות פוגעים.

ישנן גם עדויות מישראל על שימוש בסמלים פגאניים – עבודת אלילים או עבודת שטן – כחלק מהטקסים.

לעיתים מדווח על אזכורים של כמה אידיאולוגיות שונות, ולעיתים אף סותרות בתכלית, מצד אותה קבוצת פוגעים.

על פי העדויות ניתן לשער כי בישראל פועלות מספר רשתות שונות, אשר מתקיימים ביניהן הבדלים אך גם קווים משותפים בעקרונות הפעולה. חלק מהרשתות מקיימות קשרים ביניהן.

ישנן סיבות שונות אפשריות להזכרות מאוחרת של קרבנות פגיעה מינית או טקסית בפגיעה:

1. מנגנוני הגנה נפשיים

הנפש עושה שימוש במנגנונים כגון הדחקה ודיסוציאציה כדי להתמודד עם חוויות קשות. במקרים רבים, הזיכרונות של הפגיעה "מופרדים" מהמודעות, כדי לאפשר לנפגע להמשיך לתפקד. זיכרונות אלו עשויים לחזור כאשר האדם נמצא בסביבה בטוחה יותר, או כאשר הוא נתקל בגורם שמעורר אותם (טריגר).

2. דיסוציאציה במהלך הפגיעה

במקרים של טראומה חמורה, במיוחד בילדות, התודעה עשויה "להתנתק" בזמן האירוע. מצב זה גורם לכך שהזיכרונות אינם מאוחסנים בצורה רגילה, אלא באופן מקוטע או מנותק מהחוויה הרגשית, ולעיתים אף "נמחקים" לחלוטין מהזיכרון המודע – תופעה המכונה "אמנזיה דיסוציאטיבית".

3. שימוש במניפולציות פסיכולוגיות

במקרים מסוימים של פגיעה שיטתית (כגון התעללות טקסית או התעללות ממושכת), הפוגעים עושים שימוש במניפולציות פסיכולוגיות ואיומים, שמטרתן לדכא את הזיכרונות ולמנוע מהנפגעים להאמין לעצמם.

4. עיבוד זיכרון והתפתחות מוחית

ילדים לא תמיד מבינים את מה שקורה להם, ולעיתים אינם משייכים את האירועים שחוו לטראומה. ככל שהם מתבגרים, הם עשויים לרכוש פרספקטיבה חדשה על העבר, דבר שיכול להוביל לעליית זיכרונות או להבנה כי מה שקרה להם היה פגיעה.

5. טריגרים שמפעילים את הזיכרון מחדש

זיכרונות יכולים לצוף בעקבות אירועים, ריחות, תמונות, קולות או חוויות שמזכירות את הטראומה. לעיתים הדבר קורה באופן פתאומי וללא הכנה מוקדמת – תופעה המכונה "פלאשבק".

6. הכחשה חברתית ופנימית

נפגעים רבים מדחיקים או מכחישים את הפגיעה, במטרה לשרוד בסביבה שאינה תומכת או שמקטינה את החוויה שלהם. רק כאשר הם חשים בטוחים יותר, הם מסוגלים להיזכר ולהתמודד עם מה שקרה. זיכרונות טראומטיים החוזרים לאחר שנים הם תופעה מתועדת היטב — הם אינם "מומצאים" או "לא אמיתיים", אלא פשוט מאוחסנים במוח באופן שונה מהזיכרונות הרגילים.

ברחבי העולם ישנם יותר ויותר מטפלים שמודעים לתופעה, לאחר שהתוודעו אליה דרך מטופליהם.

ישנם פסיכולוגים שנחשפו לסיפורים קשים מתחום זה והפכו בעקבותיהם לפעילים למען זכויות הנפגעים, אשר רבים מהם אינם מעזים להיחשף.

אחת מהם היא ד"ר אלן לקטר מקליפורניה, ארה"ב - פסיכולוגית שנחשפה לנושא דרך מטופלת, ומאז טיפלה בנפגעים רבים של פגיעות טקסיות. בעקבות ניסיונה הקליני הקימה אתר הכולל מאמרים מקצועיים בנושא טיפול בנפגעי פגיעות טקסיות. חלק ממאמריה תורגמו לעברית, ברשותה, ומתפרסמים באתר זה.

כמו אלן, ישנם מטפלים נוספים ברחבי העולם המטפלים בנפגעי פגיעות טקסיות. עם זאת, לא כולם מעזים לצאת בפומבי עם הסיפורים, שכן למרבה הצער, עדיין קיים פחד ואיום המלווים את השיח בנושא.

בישראל, ככל הידוע לצוות אתר זה, קיימים רק מעט מטפלים המודעים לתופעה ויודעים להעניק טיפול מותאם, אולם ניתן להבחין במגמת שינוי הדרגתית.

דיווחים שהתקבלו ממטפלים בישראל מעידים כי כבר בשנות ה־80 של המאה ה־20 , התקבלו מספר פניות של נפגעי פגיעות טקסיות אצל מספר מטפלים בארץ.

בשנים האחרונות מדווחים מטפלים על עלייה במספר הפניות של מתמודדים עם סיפורים מסוג זה, תופעה שמעודדת את אנשי המקצוע להעמיק את הידע בתחום.

ידוע לנו על מספר מרכזים רב־תחומיים לטיפול בטראומה מינית (המסונפים למרכזי הסיוע), שהחלו להיחשף לתופעה באמצעות הסיפורים שהגיעו אליהם ולומדים על הנושא.

בעקבות פרשת נחלאות וסנהדריה, שנחשפה בתחקיר "המקור", ובמסגרתה התלוננו הורים של מאות ילדים על חשד לפגיעות טקסיות - נערך דיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת, והוחלט על הקמת מרכז טיפולי לנפגעי פגיעות טקסיות בירושלים. מהמידע שהגיע לידינו - מסקנות הוועדה גוועו בהמשך לאחר סגירת החקירה המשטרתית בנושא - בתוצאות מאכזבות.

ככל הידוע לנו, מרכז "מטיב" בירושלים – המרכז לפסיכוטראומה – הכשיר לפני מספר שנים מטפלים לטיפול בפגיעות טקסיות, ונראה כי הוא המרכז היחיד בארץ המציע כיום טיפול מקצועי בתחום זה.

עקב חוסר היכרות מספקת, איננו יכולים להמליץ או לשלול המלצה על טיפול במקום.

אנו מקווים שככל שיותר נפגעים ייצאו לאור וידווחו על הפגיעות שחוו לגורמי טיפול, תגבר המודעות הציבורית ותתחזק הדרישה להרחבת המענים הטיפוליים עבור נפגעי פגיעות טקסיות בישראל. זו אחת מהמטרות המרכזיות של אתר זה.

יצויין כי בשבוע שלאחר פרסום אתר זה והכתבה ב"ישראל היום" (אפריל 2025) הופיעו ברשת מספר מאמרים העוסקים בסוגיית הטיפול בנפגעי פגיעה טקסית.

אנו מרכזים את החומרים הטיפוליים בנושא בעמוד ה"משאבים לנפגעים ולמטפלים" באתר זה.

השאלה האם זיכרונות של פגיעה יכולים להיות שגויים או מפוברקים היא מורכבת. זיכרונות טראומטיים נאגרים במוח בצורה שונה מזיכרונות רגילים, ולעיתים הם עשויים להיות מקוטעים, מעורפלים או להופיע מחדש לאחר שנים. עם זאת, יש כמה נקודות חשובות שיש לקחת בחשבון:

1. זיכרונות טראומטיים הם לרוב אמינים, אך יכולים להיות מקוטעים

מחקרים מראים כי זיכרונות של טראומה, במיוחד כאשר מדובר בהתעללות חוזרת או פגיעה חמורה, יכולים להשתמר לאורך זמן ולצוף מחדש לאחר שנים. במקרים רבים, כאשר אדם נזכר בזיכרונות טראומטיים, הוא אינו "ממציא" אותם – אלא מעבד מחדש מידע שנדחק.

2. תופעת "זיכרונות כוזבים" קיימת, אך אינה נפוצה כפי שטוענים מתנגדי נפגעים

אכן קיימת תופעה פסיכולוגית של זיכרונות כוזבים, שבה אדם עלול להשתכנע שחווה אירוע שמעולם לא התרחש, בעיקר כאשר הוא היה נתון להשפעה חיצונית (כגון שאלות מנחות בטיפול או לחץ חברתי).

עם זאת, חשוב להבחין בין מקרים שבהם אדם משחזר זיכרונות באמצעות תהליך פנימי אותנטי, לבין מקרים שבהם הזיכרונות עשויים להיות מושפעים ממידע חיצוני שגוי.

למיטב ידיעתנו, לא קיים מחקר שהצליח להוכיח כי ניתן "להשתיל" בהצלחה זיכרונות כוזבים של טראומה קשה ולגרום למטופל להגיב בתגובה גופנית טראומטית לאירוע שלא התרחש.

3. מנגנוני שליטה פסיכולוגיים יכולים לגרום לספק עצמי

במיוחד במקרים של התעללות טקסית או פגיעה מאורגנת הכוללת שליטה מוחית (RAM COA), הפוגעים עושים שימוש מכוון ביצירת "זרעי ספק" כדי לערער את ביטחון הנפגע בזיכרונותיו. כתוצאה מכך, נפגעים רבים תוהים: "אולי אני מדמיין?" – אך זוהי תוצאה ישירה של המניפולציות שעברו, ולא בהכרח עדות לכך שהזיכרון שגוי.

4. זיכרונות טראומטיים נוטים להיות עקביים בין נפגעים שונים

כאשר מספר נפגעים נזכרים בפרטים דומים של פגיעה, מבלי שהכירו זה את זה, הסבירות שמדובר בזיכרונות מבוססים עולה משמעותית. תופעה זו שכיחה במיוחד במקרים של פגיעה שיטתית, שבה קיימים דפוסים חוזרים של התעללות.

5. תחושת הגוף והתגובות הרגשיות יכולות להעיד על אמיתות הזיכרון

גם כאשר קיימים ספקות קוגניטיביים ביחס לזיכרון מסוים, הגוף עשוי להגיב אליו כאילו התרחש בפועל — דרך התקפי חרדה, תגובות דיסוציאטיביות או תחושות פיזיות הקשורות לטראומה. במקרים כאלו, ייתכן שהנפש מגינה על עצמה באמצעות ספק, אך הגוף עדיין נושא את חותמה של החוויה.

לסיכום -

בעוד שקיימת אפשרות לזיכרונות כוזבים במקרים נדירים, ברוב המקרים שבהם עולה זיכרון טראומטי, הוא מבוסס על חוויה אמיתית — גם אם חלקיה אינם ברורים לחלוטין. הספק הוא חלק טבעי מהתהליך, אך אין פירושו שהזיכרון בהכרח שגוי. העבודה החשובה היא לאפשר לנפגע מרחב בטוח לעיבוד הזיכרונות בקצב שלו, מבלי לכפות עליו "אמת מוחלטת" – לא של אישור גורף, ולא של שלילה.

תופעת הפגיעות הטקסיות אמנם לא נחקרה בהיקף רחב כמו נושאים אחרים, ככל הנראה בשל הקושי לעסוק בנושאים טראומטיים עמוקים, וכן בשל הקושי לאתר קרבנות — אשר ברובם חוששים, שומרים על סודיות ולעיתים אף אינם מודעים באופן מלא למה שעברו.

עם זאת, קיימים בעולם מחקרים, סקרים ומאמרים מקצועיים המתייחסים לתופעה:

בוטומס, שאוור וגודמן (Bottoms, Shaver & Goodman, 1993) חקרו 2,292 מקרים של התעללות טקסית לכאורה, ומצאו כי 15% מהתוקפים במקרים שכללו מבוגרים, ו־30% מהמקרים שכללו ילדים — הודו בביצוע ההתעללות.

סקר שנערך בשנת 1991 בקרב 2,709 חברים באגודה הפסיכולוגית האמריקאית (APA) מצא כי 30% מהמשיבים נתקלו במקרים של התעללות טקסית או דתית. מתוך אותם פסיכולוגים, 93% האמינו כי הנזק שדווח על ידי המטופלים התרחש בפועל, ו־93% גם האמינו בקיומם של הטקסים המתוארים.

בסקר הלאומי שערכה ננסי פרי (Nancy Perry) בשנת 1992 בקרב מטפלות ומטפלים העובדים עם נפגעי הפרעות דיסוציאטיביות, 88% מתוך 1,185 הנשאלים דיווחו כי הם מאמינים שהתעללות טקסית הכוללת שליטה מוחית ותכנות היא תופעה אמיתית.

מאמרים שפורסמו בכתבי עת מדעיים עסקו במציאות ובקיצוניות של התעללות טקסית, והדגישו את הקשרים בין התעללות זו לבין הפרעת זהות דיסוציאטיבית, שליטה מוחית ותסמיני טראומה שמקורם בילדות.

מחקר נוסף, שבחן 270 מקרים של התעללות מינית במסגרות גן ילדים, מצא כי 13% מהמקרים כללו גם טענות על התעללות טקסית.

בשנת 2007 נערך סקר מקיף בנושא "התעללות קיצונית" (Extreme Abuse Survey) על ידי רוטס, בקר־אוברקאמפ וקאריקר. הסקר כלל שלושה חלקים:

• EAS – סקר התעללות קיצונית לשורדים מבוגרים

• P-EAS – סקר למטפלים ומטפלות

• C-EAS – סקר התעללות קיצונית בקרב ילדים

הסקרים אספו תגובות מ־1,471 משתתפים ביותר מ־30 מדינות, ביניהם גם אחד עשר משתתפים מישראל.

ממצאים מרכזיים מהסקרים (ניתן לקרוא עוד במקור):

• 48% מהמשתתפים דיווחו כי החלו להיזכר בהתעללות טקסית עוד לפני שפנו לטיפול — נתון הסותר את הטענה הרווחת משנות ה־90, לפיה מטפלים הם אלו שמחדירים למטופלים זיכרונות כוזבים.

• מבין 257 משתתפים שדיווחו על ניסויים סודיים של שליטה מוחית ממשלתית או צבאית בילדותם, 69% דיווחו גם על התעללות במסגרת כת — דבר המרמז על קשר אפשרי בין כתות לבין ארגוני מודיעין.

• 65% מתוך 1,007 משתתפי סקר EAS אובחנו כסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID), ובקבוצות הילדים שנסקרו דווחו אחוזים אף גבוהים יותר.

• בכל שלושת הסקרים דווחו רמות גבוהות של התעללות פיזית, התעללות מינית מצד תוקפים מרובים, וחשיפה לפורנוגרפיית ילדים.

• בסקר C-EAS, ב־53% מתוך 80 מקרים נמצאו ראיות רפואיות שתואמות התעללות קיצונית, וב־91% מתוך 88 מקרים נמצאו תסמינים פסיכולוגיים המעידים על טראומה עמוקה.

נתונים אלו מצביעים על כך שלמרות שהתחום עדיין לא זכה להכרה ומחקר נרחב, קיימת תשתית מדעית המעידה כי פגיעות טקסיות — כולל מרכיבים של שליטה מוחית והתעללות מאורגנת — הן תופעה ממשית, המדווחת בעקביות על ידי שורדים ומטפלים ברחבי העולם.

דיסוציאציה היא תהליך מנטלי שבו אדם חווה ניתוק מהמחשבות, הרגשות או הסביבה שלו. תופעה זו יכולה להתבטא בדרכים שונות: כפערים בזיכרון (אמנזיה דיסוציאטיבית), כתחושה של ניתוק מהגוף או מהרגשות (דה-פרסונליזציה), או כחוויה של המציאות כלא אמיתית (דה-ריאליזציה), מעין "מצב חלום".

כאשר אדם נחשף לטראומה קיצונית ומתמשכת — במיוחד במצבים שבהם אינו יכול להפעיל את מנגנוני ההגנה האוטומטיים, כמו לחימה או בריחה (למשל עקב יחסי כוח מובהקים בין הקרבן לפוגעים) — הוא עשוי לפתח דיסוציאציה כדרך הישרדות. הניתוק מאפשר לנפש "לברוח" מהחוויה הבלתי נסבלת, גם כאשר הגוף ממשיך לעבור אותה. במקרים קיצוניים של טראומה, עלולה להתפתח הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative Identity Disorder) — שהיא הצורה הקיצונית ביותר על רצף ההפרעות הדיסוציאטיביות.

הפרעה זו הייתה מוכרת בעבר בשם "פיצול אישיות", מונח שכיום פחות מקובל בשיח המקצועי, אך עדיין מוכר לציבור הרחב. במסגרת הפרעת זהות דיסוציאטיבית, מתרחש ניתוק עמוק במיוחד, שבו הזיכרונות, הרגשות והחוויה הטראומטית "מתפצלים" ומתארגנים בתוך תודעתו של האדם כמעין "חלקים" או זהויות שונות. מנגנון זה מהווה דרך של הנפש לווסת את עוצמת הטראומה — באמצעות חלוקת הנטל בין חלקים שונים של האישיות.

בהקשר של התעללות טקסית, דיסוציאציה אינה רק תגובה טבעית לטראומה, אלא במקרים רבים גם כלי שמנוצל באופן מכוון על ידי הפוגעים. במהלך התעללות קשה ומתמשכת, במיוחד בילדות, התוקפים יוצרים במכוון דיסוציאציה עמוקה — כדי לבודד את הקרבן, לשלוט בו, ולהבטיח שלא יוכל לחשוף את הפגיעה. כך, למשל, אם זהות מסוימת בתוך הילדה היא זו שנפגעת, ייתכן שהיא עצמה לא תזכור או תדע על כך דבר — ולעיתים, תתחיל להיזכר בכך רק עשרים או שלושים שנה מאוחר יותר. יצירת הדיסוציאציה מבטיחה עבור הפוגעים שהקרבן לא יספר, גם אם ייחשף לזיכרונות בהמשך חייו. ולא פחות חשוב — היא יוצרת ספק עצמי עמוק, שבמסגרתו הנפגע תוהה האם הדברים שזכר פתאום באמת התרחשו, או שמא מדובר בדמיון או שיגעון. באופן זה, הדיסוציאציה משמשת לא רק כהגנה של הנפש — אלא גם ככלי שליטה יעיל ואכזרי בידיהם של הפוגעים.

מכל העדויות עולה כי מדובר בפעילות קבוצתית, בה משתתפים מספר פוגעים ולעיתים גם מספר ילדים. כל הנפגעים מדווחים על שימוש באלימות פיזית, רגשית ומינית, במטרה ליצור דיסוציאציה ולשלוט בנפגעים.

עדויות על פגיעות טקסיות בישראל מגיעות מכל חלקי הארץ ומכל המגזרים – החילוני, הדתי והחרדי.

על פי העדויות, בפגיעות נפגעים ילדים וילדות, ומשתתפים פוגעים משני המינים – גברים ונשים.

בחלק מהמקרים דווח על השתתפותם של בעלי תפקידים בכירים בקהילה, כגון מורים, רבנים, רופאים, מנהיגים קהילתיים ואנשי כוחות הביטחון.

רוב העדויות שהתקבלו אצל מנהלי אתר זה, הגיעו מנפגעים שגדלו בציונות הדתית ובמגזר החרדי,

אולם קיימות בהחלט גם עדויות מן המגזר החילוני.

ייתכן שמדובר ברשתות שונות הפועלות במגזרים השונים. וייתכן שחלקן מקיימות קשרים ביניהן.

מעדויות שונות של נפגעים עולה כי לפחות בחלק מן המקרים - ידוע על קשר בין פוגעים ממקומות שונים ברחבי הארץ.

ישנם נפגעים שאף דיווחו כי הועברו ונפגעו במדינות שונות על ידי אותה הרשת.

ישנם גם מקרים של פגיעה טקסית המתקיימת במשפחה או קהילה מסויימת שלא דיווחה על קשרים עם קהילות פוגעות אחרות או רשת כלשהי.

לאו דווקא.

דיווחי הנפגעים מלמדים כי ניתן לעוות כל אידיאולוגיה לצורך הצדקת התעללות —

לרבות אידיאולוגיות דתיות, פוליטיות או תרבותיות.

עדויות מארצות הברית, קנדה, אירופה וגם מישראל מצביעות על כך שהתעללות טקסית מתרחשת לעיתים במסווה של ארגונים ואידיאולוגיות מגוונות, כגון: כת השטן, נצרות, אמונות פגאניות ופנתאיסטיות שונות (בשמותיהם של אלים כגון בעל, מולך ואחרים), תנועות עליונות הגזע הלבן, נאציזם, סנטריה, וודו, קבוצות אפוקליפטיות, ארגוני אחווה כמו הבונים החופשיים, קבלה יהודית, ואידיאולוגיות נוספות.

כיום, כת השטן נחשבת לאידיאולוגיה הנפוצה ביותר שבה מתבצעת התעללות טקסית — או לפחות זו שמקבלת את מירב תשומת הלב הציבורית והתקשורתית.

בעדויות שהתקבלו מנפגעי פגיעות טקסיות בישראל, הוזכר מגוון רחב של אידיאולוגיות שבשמן, כביכול, בוצעו הפגיעות: יש שדיווחו על סגידה לשטן או לאלים שונים, ורבים אחרים דיווחו על שימוש בציטוטים מתפילות יהודיות, מהתנ"ך ומהקבלה, וכן על שימוש בקבלה מעשית ובמאגיה.

חשוב להדגיש:

עצם השימוש באידיאולוגיה מסוימת להצדקת הפגיעות אינו מעיד דבר על האידיאולוגיה או הדת עצמה. מדובר בשימוש מניפולטיבי שמבצעים הפוגעים לצורך הענקת "לגיטימציה" למעשיהם — ואין לו קשר אמיתי לרעיונות המקוריים של האמונה או לקהילות המאמינים בה.

על פי עדויות הנפגעים, חלק מהאנשים שלקחו חלק בטקסים שכללו סגידה לאלילים או לשטן, מתנהלים בחייהם ה"רגילים" כאנשים דתיים אדוקים, המקפידים במצוות — ואף משמשים בתפקידי כהונה דתית, כגון רבנים בכירים או כמרים.